סוף משחק

מה האדם? מהו זמן? מה הם החיים? שאלו שנשאלות כאן על קו הסיום של החיים. אנו מתבוננים בטפטוף שעון החול. הטרגדיה היא בזמן האוזל, בעיקר כיוון שאין לדעת מתי זה ייגמר. חאם העיוור כבר רןצה שזה ייגמר – המשחק, הסיפור, החיים, ובאותה מידה רוצה שזה לא ייגמר לעולם. מה שמתבהר לנו הצופים והמשתתפים שאם הם מדברים או פועלים בנוכחותנו אנחנו נשאבים לרגע הזה גם כשחסרים לנו פרטים של המציאות. שום דבר לא ניתן לסיכום או לבניית השלם. ואין מרכז אחד או אמת אחת לשום תופעה אלא על פי בחירת הצופה. הגדרת הזמן והחלל בכל רגע נתון הם המלצה בלבד ולא מציאות מקבעת.

החלל – ספק מחבוא, ספק מקלט, ספק תיאטרון. היחסים שזורים מזיכרונות , שנאה, תלותיות, אהבה….המשחק שחאם משחק עם עצמו כשהוא לבדו ("אני לשחק" )הוא עם מחשבותיו, זיכרונותיו ודמויות פרי יצירתו. כל זאת כדי להפיג את בדידותו ואת הידיעה שקלוב כנראה עומד לעזוב אותו….

מאת: סמואל בקט.

תרגום: יעל רנן.

בימוי: רנה ירושלמי.

תפאורה: רועי ואטורי.

תאורה: אמיר קסטרו.

תלבושות: רז לשם.

עריכת סאונד: אלעד ישי.

שחקנים (לפי א-ב): בן אזר נעם. ברקו יחיעם. גרין יוני. נתנאל רוני.