fbpx
instagram facebook

המלך הולך למות

השאלות שחוזרות ונשאלות הן: איך למות? מתי למות? מי מחליט על מותנו? איך להגדיר את הרגע שבו הבן אדם – בעיני מי שחי- נחשב כמת? כל זה עולה מחדש במחזה.

השאלות שחוזרות ונשאלות הן: איך למות? מתי למות? מי מחליט על מותנו? איך להגדיר את הרגע שבו הבן אדם – בעיני מי שחי- נחשב כמת? כל זה עולה מחדש במחזה…

 

יש מי שמאמינים בגלגול נשמות ועבורם החיים אינם מסתיימים. יש התיזה של המלכה מאיר," תאהב את החיים , תתחבר את האחרים, דרכם תמשיך לחיות לנצח. והתיזה של המלכה מרגריט: כשהאדם הולך למות זה סופי. ולכן על האדם להתכונן אל מותו – להתאמן לתרגל מידי יום . והמלך שלא עשה דבר מזה , מבחינתו כל עוד הוא יכול לנשום , נאחז בחיים והכל ימות איתו, ויחד עם זאת תובע שכל האחרים יזכרו רק אותו… האם זה קץ מסעו של המלך על פני האדמה או תחילתו של מסע חדש? הגיבור, המלך (ואנחנו הצופים), מתבשר כבר בתחילת ההצגה שעד סופה הוא עומד למות. אין הפתעה, אין דרמה , איש אינו מסוגל להרוג אותו לכן גם אין מאבק של פעולה דרמטית. ובכל זאת אנחנו רוצים לראות ולשמוע איך זה יקרה…. יונסקו עצמו הגדיר את מחזותיו כ"אנטי מחזות, המבטאים אוירה ולא אידיאולוגיה, דחף ולא מצע" .

 

עיצוב חלל- הבמה והאולם התאפשרו באולם הבית נחמני. קיר הלבנים המקורי של הבנין, במת העץ הישנה שהיא גם רצפת הקהל, השימוש במדרגות העץ בין שני חלקי הקהל אליהם מטפס המלך אל ה"סוף" ומתחבר אלינו כשהאור מציף אותו ואתנו. וציור הגיר של מעגל על הבמה איפשר תנועה מעגלית לשחקנים וכך לנטרל את השטחת הבמה לימין-שמאל.

מאת : אז'ן יונסקו.

תרגום: דורי פרנס.

בימוי: רינה ירושלמי.

מוסיקה: אבי בללי.

עיצוב החלל: רינה ירושלמי.

תפאורה: אשרף חנא.

תאורה: אבי יונה בואנו(במבי).

תלבושות: יהודית אהרון.

תנועה: מרינה בלטוב.

עיצוב הסוס: משה שטרנפלד ז"ל.

שחקנים(לפי א-ב): בן עזר נעם. ברמן נתלי. גלבוע ירדן. גולומב אבי. ישראלי רזיה. תבורי דורון.