הטייפ האחרון של קראפ

בתקופה שבה יותר מאי פעם זה לתעד ולהיות מתועד , קראפ יכול להיות כל אחד מאיתנו. קראפ אפשר לומר הוא מחזה ללא תיאטרון. הוא מאזין לטייפים של עצמו כדי להחליט מה להקליט באותו ערב. כל מה שנשמע או נאמר זה חלקי דברים מחשבות שאף פעם לא נשלמות, מהעבר , הווה ועתיד , כל מה שהצופה יכול לעשות זה לעקוב אחרי קראפ והמילים מרגע לרגע. כמו שעוקבים אחרי יצירה מוסיקלית מצליל לצליל. אחד השמות שבקט נתן למחזה : "מאוחר בערב, בעתיד". החלל מעוצב כך שהוא ספק חלל הבמה וספק חדר עבודתו. באמנות ובתיאטרון מתאפשר להשהות את הזמן העובר ולתת לנו אפשרות להתבונן בקראפ לפני שהוא מסיים את המסע שלו, לפגוש אותו בפנימיותו המסוכסכת וההזוייה. במקום שהמחזה נעצר (מסתיים) בחרתי לחזור אל המילים והרגעים מחייו בשפה בימתית שונה שכוללת מוזיקה, וידאו, תנועה ותאורה – לתיאטרון .

מאת: סמואל בקט.

תרגום: דורי פרנס.

עיבוד ובימוי: רנה ירושלמי.

מוסיקה: אבי בללי.

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי).

תפאורה ותלבושת: יהודית אהרון.

וידאו: נמרוד צין.

השחקן: דורון תבורי (והצל שלו….)